קורות חיים
הצוות
יקי
אגדת הדשא- מאיר אריאל/שלום חנוך
תמונה

קורות חיים

טל נולד באפריל 1981 בקיבוץ חולדה, בן למלכה ודוד, אח לניצן ולניר.
כבר ביום היוולדו בלט טל, בשל משקלו- 4.900 ק"ג.
טל, שאהב מאוד ספורט, הראה את נטיותיו בגיל צעיר מאוד. כבר בגיל 9 חודשים, החל ללכת, ובהגיעו לגיל שנה, כבר החל ללמוד את רזי משחק הכדורגל.
החיים בקיבוץ, הדשאים, החופש האין- סופי, התאימו מאוד לטל, שהיה ספורטאי מבטן ומלידה.
בשנות חייו הראשונות התחנך טל בבית הילדים, בגן ובבית הספר של קיבוץ חולדה. כאשר היה בכיתה ד', עברו כל ילדי חולדה, ללמוד בבית הספר בקיבוץ נצר- סירני. החברה גדלה מאוד, ומאז, רואים אצל טל את מה שלימים הפך להיות מוטיב חשוב ומרכזי בחייו- חיי חברה, דאגה והתעניינות אין סופית בחברים, עזרה לזולת ומתן ההרגשה לכל הסובבים אותו שליד טל "יש על מי לסמוך".
טל היה לאורך כל דרכו דמות מרכזית בחיי הסובבים אותו.
החברות הייתה לו חשובה אף יותר מהלימודים, אם כי טל דאג, תמיד, להיות "בסדר".
בגיל 13 הגיע טל לבר המצווה, מתוך בחירה לא עלה טל לתורה, תמיד טען כי יש דברים יותר חשובים בחייו. כמתנה קיבל טל טיול בהולנד, שהיה חוויה גדולה בחייו, ונראה כי אז החליט להתחיל לעבוד, ולחסוך כסף לעוד ועוד נסיעות.
בתיכון למד טל בבית הספר האזורי בגבעת – ברנר, החברה גדלה עוד יותר, ולקחה חלק עוד יותר גדול מחייו, שוב מתגלה אופיו ה"חברי" של טל. לצד ציונים מצוינים בתחום הספורט, וציונים טובים בנושאים אחרים, תמיד- תמיד מציינים לשבח את האחריות האישית, את העזרה לאחרים, מנהיגות בחברה ואת כמה שכיף שטל בסביבה. כבר אז בתיכון החליט טל להגיע ליחידה מובחרת הרצון "לתת" והבנת חשיבות התרומה לצבא ולמדינה אותו קיבל מהבית ומבית הספר, הוא שדחף אותו לכך.
טל החל באימוני כושר, שביניהם עבר קורס צלילה "כי אולי זה יעזור לי בעתיד", רץ, הרים משקולות, התייעץ, למד ועשה למען העתיד.
בגיל 16 החל לעבוד במלצרות, על- מנת לממן לעצמו דברים שונים. כבר אז עשה חשבון, כמה כסף יהיה לו בסוף בית- הספר, מה יספיק לעשות לפני הצבא, ואף החל לתכנן את מעשיו לאחר הצבא.

בכיתה י"א נבחר טל למשלחת בית- הספר לפולין, בנסיעה מצא טל "חבורה" חדשה, שנשארה בקשרים נפלאים ומיוחדים במינם. טקס סוף י"ב וגם בו טל הוא "הכוכב".
טל מסיים את בית הספר עם תעודת בגרות מלאה, מאחוריו גיבושים שונים, וגם מעט אכזבה. לפניו כיף של חופש, ועתיד צבאי לא כל- כך ברור. את החופש ניצל טל לעבודה קשה, וטיולים רבים בארץ, וברודוס ובהולנד, במהלך הטיול בהולנד מתקשרים הביתה מהצבא, ואומרים כי טל התקבל ל"מגלן", והקדימו לו את הגיוס ממרץ לעוד כמה ימים, המשפחה מאתרת את טל בהולנד, ומודיעה לו את הידיעה, טל חוזר, ולאחר בירורים שונים מחליט להתגייס. טיול אחרון בעולם. אחד החלומות האחרונים שהוגשמו.
טל התגייס בנובמבר 1999 ליחידה, ובצבא רוכש לאט עוד חברים, שהופכים, אף הם להיות חברי נפש. ובתוך כל זה כל – "רגילה" מתוכננת לפרטי פרטים. כל סוף שבוע בבית, בעצם מעט בבית, והרבה עם החברים.
הזמן עובר, טל יוצא לקורסים שונים במסגרת המסלול, ובסופו של דבר לקורס קצינים.
טל מכיר את אורנה, שהופכת להיות חברתו, ואין מאושר ממנו.
טל מסיים קורס קצינים ומקבל צוות טירונים, מחזור נובמבר 2001, וחוזר ל"סנור", הפעם כמפקד צוות, התקופה קשה יותר, אך עדין "מישהו טוב צריך לעשות את העבודה."
רגילה אחרונה- עוד טיול, עוד ארוחה טובה, בילוי אחרון והפעם עם אורנה.
עוד ביקור או שניים בבית. קצרים מתמיד. ביקור אחרון בבית, קצר מתמיד. נשיקה אחרונה, ביקור אחרון. ביום שישי, שיחת טלפון אחרונה. ב- 19/3/02 הצלצול הנורא בדלת.


טל נהרג בהתקפת מחבלים בבקעה, בבסיס האימון המתקדם בחמאם אל מליח, בזמן שישן לינת שטח עם חיילו, לאחר יום אימונים ארוך בו לימד טל את חיילו להלחם. טל נהרג מיריות המחבלים, בזמן פיקודו על צוותו ב- 19 במרץ 2002.

הצוות

משנודע לנו מועד הטקס הזה, לזכר חללי היחידה, לא ידענו שיהיה לו פן כל כך אישי וכואב לגבנו. ועכשיו אנחנו עומדים פה, יומיים לאחר קבלת הבשורה המרה, ולא מצליחים לחשוב עליך בלשון עבר.
צמח, איך אפשר לתאר את החברות בינינו למי שלא היה שם איתנו? את זה כנראה לא נצליח לעשות. המעט שנותר הוא לספר על הזיכרונות ממך, ועל הדברים שלא יהיו עוד.
צמח. איש היי-טק לא היית, היית קיבוצניק מהדור הישן, פלמחניק כזה, היינו אומרים עליך – בתמימות, במסירות, בנאמנות, בצחוק המוכר שלך, בלב הרחב.
מפקד היית עוד הרבה לפני שנעשית קצין, אבל לא בשטלתנות או בהתנשאות, אלא ביוזמות הקטנות, באחריות שתמיד הרגשת שמוטלת לך על הכתפיים, גם בזמנים הקשים, ותמיד בצניעות ובענווה.

צמח. איך נוכל לספר על כל הפעמים שהושטת יד לאחור, למשוך את זה שנשרך מאחורייך... על הניסיונות להוריד עוד קילו לפני המסכם, ולמצוא את עצמך בסוף סוחב שני חברים, במקום מנשא אחד. על הזמן שהשקעת בלכבות ממטרה שמטפטפת ליד המגרש, או להסביר לנו איך מצחצחים שיניים בלי לבזבז מים. על הטפות המוסר שקיבלנו כשפשענו ובזבזנו מיתר או גלחץ לריק.
רק לפני שבועיים, בחפשה האחרונה שלך, לקחת על עצמך לארגן את חולצת סוף המסלול, שכלנו התעצלנו להוציא לפועל כבר כמעט שנה.
ועכשיו, נחנו רוצים לעשות כל כך הרבה דברים בשבילך, ורק חסר לנו איזה "צמח" שיארגן את הכל.
צמח, מה עם החלומות? עם התכניות שדיברת עליהם, ליצור את הצוות האולטימטיבי הזה? על הג'יפ שתקנה אחרי הצבא, על המשפחה והחברה שנותרו מאחור?

צמח, את האבדן והכאב אי אפשר להעביר במילים, ונותר אולי רק לומר תפילה-
"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח,
וקרנו תרום בישועתך. כי לישועתך קיווינו כל היום,
ברוך מצמיח קרן ישועה".

אוהבים לנצח - הצוות.

יקי

עברו יותר מחודשיים מאז שטל אינו איתנו. ניסיונות לכתוב דברים לזכרו יעלו כמעט תמיד בתוהו, כי כל ניסיון כל ניסיון כזה הוא סוג של עידון, עידון שמנסה להראות עד כמה טל חסר לנו. ומה זה חסר? טל חסר? החודשיים האלו נראים פתאום כמו נצח, כמה בקלות כל העולם חוזר להרגליו, כמה בקלות אנחנו חזקים ומתגברים וממשיכים הלאה, ובעצם הפער, כמו שפער יודע להיות, רק ממשיך להיפער. את הפער הזה מנסה כל אחד למלא בדרכו שלו.
אז מה? מה צריך להיות? אני יכול רק לשער.
אנחנו צריכים להבין שטל איננו, שטל יישאר תמיד צעיר, תמיד על האדמה היבשה של בקעת הירדן. אנחנו צריכים להבין שהוא תמיד יחסר לכולנו, האישיות שלו, העקשנות שלו, האהבות הקטנות והגדולות שלו, ההתמדה שלו. אנחנו צריכים להבין שתמיד תישאר לנו צלקת בנפש. אבל כל עוד החיים חזקים מהמוות , החיים ממשיכים הלאה, והם ממשיכים במלוא המרץ והחיוניות.
אני חושב שטל, בגלל גדלות הנפש שלו, בגלל שהוא ידע ליהנות כל כך מהחיים, היה רוצה שכך זה יהיה, שלא נתעטף בשחור כל ימי חיינו ונוסיף יגון על יגון. שנמשיך קדימה בגאווה, ולהמשיך קדימה עם מה שטל האמין בו, עם מה שהוא ייצג וחינך לו.

אני מבקש להביא שיר של יעקב גלבוע, שנראה כאילו טל כתב אותו:


בשביל הזה ודאי לא אעבור,
עתה אלחץ כף ידי אל קליפת העץ.
אפשר עוד לפני שירד הגשם יעבור כאן,
מי אחר וילחץ גם הוא כף ידו אל קליפת העץ,
ובלי דעת יוסיף מגע אל האוויר על גבי מגע אויר.

ואחר יבוא הגשם, כל המגעים עמו
יגלשו מטה אל אדמת גזע העץ ויספגו באדמת גזע העץ ויבואו בשורשים
ויעלו בגזע ובענפים וימלאו את העלים ירקות חדשה.
היכן אהיה אני,
כאשר נשימת ידיים ירוקה וקצרה שלי ושל הבא אחרי
ישתלבו במשך הנושם של ירוק העד.

אגדת הדשא
מאיר אריאל/שלום חנוך

יש ערמה של חבר'ה על הדשא –
אני דברים כאלה מחבב.
בנים-בנות ביחד, זה יפה ש-
יש אומץ לפעמים להתערבב...
שרים שירים ומביטים למעלה:
ענן שם בירח מסתבן
חושבים במי להתאהב הלילה –
אם כי הרהור כזה רק מעצבן.
מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל.
בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל...

גומרים לשיר ומקשיבים רוב קשב
בינינו מתפתחות לחשושיות,
יש הסתננויות בתוך העשב,
כי יש בו כל מיני גבשושיות...
כיון שתרדמה עלי נופלת
שוב אין אני מצליח לאתר
של מי היד אשר עלי זוחלת
ואת גופי הופכת לפסנתר.

וכשאני מקיץ – אין איש בדשא
רק קצת קריר וקצת רטוב מטל
ולהפתעתי אני רואה ש-
אותו צרור תלתלים עלי מוטל:

ומתוכו אלי צוחקות עינים
ומתוכו אלי מבהיק צואר.
אני שואל: "הי מה העניניים?"
היא בחיוך עונה לי: "שום דבר"
שואל: "גם את ישנת?"
עונה: "לאו דוקא",
ותשובתה אותי קצת מביכה
שואל: "אז מה, בעצם את עושה כאן?"
שפתיה לוחשות: "אני איתך..."

אני שותק, שפתים היא נושכת
אני שותק, וכה כבדות ידי...
פתאם היא מסתובבת והולכת
ורק אני שותק עוד שם...
נו, די...